  בילדותי גדלתי בקיבוץ בית זרע שבעמק הירדן. הורי רשמו אותי למוסד החינוכי בקעת כינורות (המשותף לילדי בית זרע ושער הגולן) והוצבתי בקבוצת "ערבה מייד הילדים "בדקו" אותי, הייתי בתחושת הישרדות והתרכזתי בריצה למרחקים ארוכים הייתי מתחמק לי לבוסתנים שבין דגניה ב' למוסד, בתל עבודיה ולפעמים נסחפתי עד לאשדות יעקב, ומנחמיה ולאט לאט אבל בהתמדה הגיהנום שלי, נהפך לגן עדן נעשיתי יותר מקובל, והילדים נהפכו לחברים טובים...עד עצם היום הזה יום אחד כשהייתי כבר חייל, בשבת אחר הצהריים פנה אלי בחור בשם בועז ארד ז"ל שיה גדול ממני בשנה ושהיה בזמנו כישרון, ומבין בתחום שהייתי חדש לו הציור ובאופן מפתיע שאל: רוצה לראות משהו הלכנו לחדרו, ושם על הקיר היה תלוי פוסטר של סאלוודור דאלי: אזהרה מפני מלחמת אזרחים הוא לא אמר דבר וכך גם אני. אבל טרפתי את הציור בעיני וניצוץ התחרותיות ניצת בעיני כשהגעתי ללוס אנג'לס הזמינה אותי האמנית אלינור יודקוף לגור אצלה עד "שאסתדר" אמרה המלאכית אשתי ואני חיפשנו פרנסה וקיבלנו הצעה מרופא לנהל את משק הבית כשהגענו לאחוזה בסנטה אנה, הבית היה מלא באומנות אישתי המפרגנת, מייד הצהירה למטרוניתה: בעלי מצייר יותר טוב האישה דרשה הוכחה או הבייתה הבאנו לה צילומי עבודות.היא התרשמה אבל לא השתכנעה אני רוצה לראות אורגינל! כשהסברנו לה שכולם בישראל הציעה לעשות לה "רפליקה" של הסעודה האחרונה של דאלי ואם הציור יהיה באיכות מספקת אמרה, היא תרכוש אותו היא גם ציינה שהגודל 100X80יתאים למטבח החלטתי להמר כדרכי, והצעתי גודל אורגינאלי כ-274X172 ס"מ היא פערה פה ואמרה בסדר, אבל האחריות שלך הציור נמשך 10 חודשים, שבסיומם הזוג כבר היה גרוש לרופא ההמום אמרתי, שהציור יכול להשאר אצלי, וכך עד היום הזה הוא מביא לי קליינטים וכך בסטודיו של אלי כשכל חבריה האמנים באים "לבדוק" כולל ליילה האוצרת של מוזיאון פול גטי הפכה אותי למקובל בסטודיו של סם קלייברג, ואצל אספנים ובנוסף ההתמודדות עם הגודל העצום של הציור הכשירה אותי לצייר מאוחר יותר להתמודדות הטכנית עם "משה" שלי שנעשה באותו גודל ומרגע זה יכולתי להמשיך ולהיות אני תודה דאלי! תודה אלי! ותודה לאל C כל הזכויות שמורות גיורא אשכול 2008. |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה